"הבקתה צריכה להיות בכיוון הזה…" אני מנסה להבין איפה אני במקום שבו לא ניתן לראות איפה אתה. אני אפילו לא יכול לראות את הידיים שלי מושטות קדימה. חד אופן על הגב ותיק כבד מאוד על הכתפיים. אני בקצה הגבול של היכולת הפיזית שלי – אבל אינני יול להפסיק ללכת. יש לי תחושה שהנעליים שלי ינמסו מתחת לרגלי. אני חוזר ואומר לעצמי "תזהר מהמקומות הצהובים – יכול להיות נוזל מתחתם!"
לפתע אני מחליק וכרפלקס אני מושיט אצ היד לאחוז במשהו. אבל באותה מהירות ששלחתי את ידי לאחוז אני משחרר אותה – התוצאה של הנפילה תהיה כוויה קטנה.
אני נע בגובה של 1000 מטרים מעל הים באיסלנד והכיוון הוא דרומה. המשפט "אם אתה רוצה להגיע לסקוגר חצה את האזור הגעשי החדש. יש אנשים שעשו זאת כבר, האזור קר מספיק". אין ספק שאנשים באיסלנד מתיחסים לקור ולחום אחרת.
למעשה, אנשי האי היו אפילו מרוצים מהתפרצותו לאחרונה של הר הגעש עם השם שלא ניתן להגייה, ושעצר לחלוטין את התנועה האווירית של אירופה. פשוט הגיע הזמן שלו, ממש כמו 5-7 שצפויים להתפרץ בקרוב.
אבל עבורי, בתור אירופאי זהו אתגר מיוחד למצוא את דרכי דרך מבוך בגובה 3-4 מטר של תצורה געשית. קיטור יוצא מכל פינה, למעשה הקיטור יוצא בכמויות כאלו שאי אפשר לראות שום דבר. והחום והסרחון עוטפים אותך.
אבל מה קורה עכשיו? פתאום אני עומד על קרקע בוצית ושוב אני קופא מקור! הבוץ הינו קוקטייל של שלג ואפר. שוב אני מנסה להבין מה הכיוון אבל לא מסוגל לראות מאומה בגלל הערפל.
חוזר לאחור שוב בדרכים ללא מוצא מנסה למצוא שוב את השדה הגעשי – איפה לעזאזל הוא נעלם עכשיו? אני מוציא את הג'י-פי-אס ומנסה למצוא את הדרך לבקתה. ליתר ביטחון שמרתי מראש את נקודת הציון שלה לפני נתחלת הטיפוס. אבל האות במכשיר חלש מאוד. אני אובד עצות ונואש, שלג ואפר נדבקים לחד האופן שלי ולנעלי ומכבידים עלי עם כל צעד.
מה לעזאזל אני עושה כאן לבד באמצע שום מקום? עם חד אופן? איזה רעיון מטופש! במהלך הטיולים שלי שואלים אותי לעיתים קרובות למה אני עושה אותם. בגלל שהפסדתי בהתערבות? איש אינו יכול לדמיין למה אני מעולל זאת לעצמי. למעשה מדובר יותר על לנצח בהתערבות. המטרה שלי היתה להיות הראשון שיחצה את איסלנד על גבי חד אופן ממערב למזרח.
אני לא הטיפוס הראשון שמטייל על חד אופן באיסלנד. אני השני. אבל אף אחד לא חצה את כל האי לרוחבו ממערב למזרח על חד אופן! הקודם לי הקדים אותי בחודש – הראשון שרכב לאורך כביש הטבעת המקיף את האי ומחבר את ישובי האי האחד אל השני.
אבל ברגע שאתה עוזב את הכביש אתה גם עוזב את העולם התרבותי. איסלנד הינה מדבר המורכב מחול, אפר, ושדות געשיים מלאים בירוקת ובנהרות קרחונים המזרימים מים שהטמפרטורה שלהם היא מעט מעל האפס. אני צריך לחצות עשרות כאלו במהלך המסע שלי. לאחר כל חציה של נהר כזה, שלעיתים קרובות מכיל ענפים המקשים על המעבר ורוחבו יכול להיות מעל 100 מטר, אני מאושר ברגע שהתחושה חוזרת לרגלי.
במקום לעשות את המסע צפונה במסלול הקשה ביותר – ה-Sprenisandur כפי שתכננתי תחילה, אני רוכב דרומה על הטראק הפופולרי ביותר ה-Laugar, אשר פוגש בדרכו מספר פעמים את העולם התרבותי.מרכז איסלנד היתה הנקודה בה שיניתי את מסלולי הראשוני בגלל שהנהרות עמוקים מדי עקב הפשרת השלגים באמצע יוני.
במהלך המסע פגשתי קבוצה של מטיילים צרפתים. לא היה לי אוכל רב, אבל את מה שהיה חלקתי עימם. בתמורה ניתנה לי האפשרות להשתמש בגזיה שלהם ולהכין אוכל חם מדי פעם. זה איפשר לי לאכול מדי פעם את ארוחות הדגנים שלי כמנה חמה. לא היה לי גז משליכיוון שרציתי לצמצם את משקל התיק שלי למינימום: שק שינה, אוהל, מעט אוכל ובגדים ל21 ימי המסע.
במהלך הימים האחרונים לא אכלתי הרבה – למעשה אכלתי מעט מדי. למזלי המארח בבקתה אתמול הציע לי קצת אוכל ושמחתי מאוד על תוספת האנרגיה – ללא כוחות אלו לא הייתי מגיע עד לכאן.
עכשיו אני כאן לבדי לגמרי, בוכה דמעות של ייאוש וצועק את יאושי אל האפור והלבן המקיפים אותי. 12 יום עברו מאז הגעתי לאי. 12 יום ו-400 קילומטרים שכיסיתי עד כה במסע.
אני ממשיך לנסות ומוצא את עצמי על דרכים שאינם מובילות לשום מקום. למזלי, לפי מכשיר הניווט אני במרחק של 100 מטרים בלבד מהבקתה – אבל אני לא רואה אותה בשום מקום! אני מקווה שהכנסתי את המספרים בסדר הנכון ולא בילבלתי בינהם. אל מול עיני עולה האיש מתוך הסרט "Into the wild", בעיני רוחי אני רואה את האמריקאי הבודד בערבות אלסקה. הוא רצה לחיות בטבע, לבדו. גם הוא עשה טעות אחת קטנה בלבד, ומת. ממש כמו בלוחות ההנצחה הקטנים שראיתי לפני 50 קילומטרים ולפני 500 מטרים לזכר שני האנשים שקפאו למוות בפברוא 2010 על קרחון זה ממש.
אני חסר כוחות. אני כורע על ברכי מפעם לפעם ואומר לעצמי "קום, אל תעצור!"
ופתאום אני מזהה מולי מוט צהוב שני מטרים לפניי. אבל איפה המוט הבא? מכשיר הניווט מודיע לי שהגעתי ליעדי, אבל איני יכול ראות את הבקתה בשום מקום. כל מה שאני רואה זה את חמשת המטרים המקיפים אותי. אני עייף אבל ממשיך לעולות בעקבות הטביעות הרגליים שאני מזהה בשלג. אני עוקב אחריהם בתקווה שיובילו אותי אל מחוז חפצי.
לפני אני מזהה משהו גדול שאינני מבין מהו. האם זה צוק? לא זוהי הבקתה! הגעתי, מצאתי אותה ועכשיו אני מתפלל שתהיה פתוחה. למזלי הדלת האחורית פתוחה. אני אשאר כאן עד שהערפל ייעלם. אני מתיישב על אחת מהמיטות ונופל לשינה עמוקה מיידית. מעולם לא הייתי עייף כל כך.
המארח בבקתה, אווה (Uwe), הגיע זמן קצר לאחר מכן. זהו היום הראשון של העונה עבורו. אני עוזר לו לנקות את הבקתה מהאפר בגובה הברכיים והוא מאפשר לי להשאר בבקתה ללא תשלום עבור שירותיי. בערב קבוצה של מקומיים מגיע. בבוקר אני מגלה שהם הגיעו על מנת לסמן את המעבר בשדה הגעשי החדש. כאשר אני מסתכל על תמונת הלווין שלהם אני רואה שאתמול עברתי דרך החק העיקרי של האזור הגעשי. מהיום אני שוב יכול לעלות על שביל רשמי ומסומן. הערפל עדיין סמיך ולכן אני חוזר לעמק עם זוג איטלקים שמכירים את הדרך. ברגע שניתן היהי לראות שוב משהו אני עולה על חד האופן וממשיך בדרכי.
כאן מתחיל חלקו השלישי של המסע – החלק הראשון היה המסע מזרחה בניסיון לחצות את האי במהירות . חלקו השני היה הרכיבה דרומה חזרה אל החוף ואל התרבות.
חלק שלישי זה הוא הרכיבה חזרה אל שדה התעופה ברכיבה נעימה לאורך הכביש. למעשה התחושה הינה יותר מתוחה מאשר רכיבה בשטח. אני כנראה לא רגיל כבר לתנועה של כל כך הרבה כלי רכב מסביבי. אני מחליט לגמוע את המרחקים על הכביש במנות יומיות גדולות יותר מאשר התכנון הראשוני שלי. רעיון זה מתברר כמצויין היות ואת והזמן הפנוי שנוצר לי אני מבלה באזור טיולים מקסים 40 ק"מ מריקיאביק, זבו התמזל מזלי לפגוש אנשים נפלאים. אני מצלם תמונות וסרטונים ומבלה בנחלים חמים.
100 הק"מ האחרונים עד לשדה התעופה חולקו למנות יומיות קטנות.
איסלנד הינה מדינה הקוראת לעצמה אש וקרח – וזה כה נכון – יש למדינה הזאת אופי ייחודי ובהחלט שווה להגיע אליה, גם לבד לטיול בשטח.
הסיפור הינו סיפורו של הרוכב פלוריאן קאיזר שגם צילם את התמונות המופיעות. עוד תמונות תמצאו כאן
המזלג מגיע בשני צבעים – שחור ולבן.
